סיפור הלידה השנייה שלי מתחיל בלידה הראשונה. הלידה הראשונה שלי הייתה מאד לא פשוטה, בדיעבד, לא ממש התחברתי לחוויה ובחרתי את כל הבחירות הלא נכונות. הסכמתי לזירוז כאשר הלידה לא התחילה ספונטנית  בשבוע 42, מהר מאוד התחילו צירים מאד חזקים ואחרי 10 שעות ופתיחה של בקושי 3 קיבלתי אפידורל. דיברו איתי על עובר גדול אבל הערכת המשקל הראתה עובר במשקל 3.800, גדול אבל זו רק הערכה. הציעו לי לעבור ניתוח קיסרי אבל החלטתי שאני לא רוצה, קיבלתי פיטוצין, הרגשתי שוב את הצירים והתחלתי ללחוץ. אחרי שעתיים נולד בני הבכור המקסים במשקל 4.475. מיותר לציין שההחלמה והשיקום של רצפת האגן היו תהליך ארוך ומתיש היו גם אתגרים סביב ההנקה אבל התגברנו.

נכנסתי שוב להריון, הפעם המחשבה על כך שסופו של הריון בלידה, הייתה נוכחת מהתחלה והטראומה צפה בחזרה.

קראתי בכתבה בעיתון המלצה על שיטה חדשה שנקראת היפנובירתי'נג, היה שם סיפור לידה מהאגדות, מהסיפורים שמאד כעסתי לשמוע באותו זמן, מתוך תחושת הכישלון מהלידה הראשונה והמחשבה של "איך אני לא הצלחתי ללדת כמו שצריך". אבל הסיפור הזה הצליח קצת לשכנע אותי שאולי יש באמת דרך אחרת לעבור לידה, אולי גם אני אוכל ללדת לידה טבעית, מושלמת ורגועה…

אני חייבת להודות שהייתי מאד סקפטית אבל לא היה לי מה להפסיד, האיום של ניתוח קיסרי היה מאד מוחשי והחלטנו, בן זוגי ואני ללכת על זה. המפגש הראשון היה מאד קשה, דינה ביקשה לכתוב מה הפחדים שלנו ואיך אנחנו רואים את הלידה בעיני רוחנו ואני לא יכולתי להפסיק לבכות. נשארנו אחרי המפגש עם דינה ששמעה את סיפור הלידה שלי והפנתה אותי למטפלת רגשית, שתעזור לי להתמודד עם הטראומה מהלידה הקודמת. במקביל, התחלתי לקרוא את הספר המדהים של ההיפנובירת'ינג, תרגלתי את הנשימות והתנוחות וכל לילה הלכתי לישון עם אחד מהקבצים של הדמיון המודרך שקיבלנו בקורס. המפגשים עם המטפלת מאד עזרו לי ונתנו לי כלים מאד משמעותיים להמשך ההתמודדות.

בזכות המפגשים החלטנו ללכת על לידה טבעית, מאד האמנתי בעצמי ובגוף שלי ורציתי לעבור את החוויה הזאת כמו שצריך. רופאת הנשים שלי חיזקה אותי מאד, האמינה בי ואמרה שאני מסוגלת ללדת בלידה טבעית, אבל קצת חששה שוב מעובר גדול. קיבלנו המון תגובות, חלקן מאד קשות, מכל הקרובים לנו, אמרו לנו שאנחנו עושים טעות ושכדאי כבר להזמין תאריך לניתוח קיסרי, ומה אני צריכה את זה ואיך אני לא זוכרת כמה היה קשה לי השיקום מהלידה הקודמת… היה מאד קשה להמשיך בדרך שהחלטנו עליה אבל התעקשתי.

מתוך חשש מלידה נוספת של עובר גדול וגם אחרי שכנועים רבים של הצוות הרפואי, עברתי זירוז בשבוע 39. הייתי שש שעות עם פיטוצין בעוצמה מקסימאלית בחדר לידה בלי התקדמות, התינוק לא רצה לצאת. הצירים היו נסבלים ונשמתי אותם בצורה מאד שקטה ורגועה. למזלי, המחלקה הייתה מלאה ביולדות ושכנעתי אותם להתנתק מהפיטוצין שממלא לא עבר ולשחרר אותי לביתי לתת מנוחה לגוף ולנפש. תיאמו לי זירוז נוסף ליום האחרון של שבוע 39. שוחררנו הביתה והייתי חדורת מוטיבציה להביא את הלידה בעצמי. סקס, עיסוי פטמות, תה פטל וגם בעצת אחת המיילדות התחלתי לשתות שמן קיק עם מיץ תפוזים, הגיעו צירים אבל לא הגיעה לידה… יום לפני הזירוז שנקבע הלכתי לישון מאד עצובה בתחושת כישלון.

ב2 בלילה התחילו כאבים בגב התחתון והתחלתי לתרגל את הנשימות. אחרי כמה ביקורים בשירותים, הבנתי שאלה צירים והתחלתי לתזמן אותם. הערתי את בן הזוג שלי וכשהצירים הגיעו בתדירות של 2 דקות החלטנו להתארגן לבית החולים. ב3:30 יצאנו לבית החולים, בדרך הבנתי שאלו צירי לידה אבל לא רציתי להלחיץ את היקר שלי אז המשכתי לנשום. כשהגענו למחלקה, התיישבתי על הכדור שהיה מול הדלפק והמשכתי להעביר את הצירים שכבר היו מאד חזקים…

המיילדת שהגיעה ביקשה ממני להיכנס לחדר הטיפולים ולהחליף לחלוק. אמרתי לה שאני ממש בלידה אבל היא הייתה מאד רגועה… רגועה מדי. אולי זה בגלל שלא צרחתי, או בכיתי או הגבתי בצורה שתבהיר לה שאני בלידה כי המשכתי לנשום את הצירים. כשהמיילדת בדקה אותי היא הבינה שאני כבר בלידה פעילה, היא ובן הזוג שלי הסיעו אותי עם המיטה לחדר הלידה ותוך 10 דקות ו2 לחיצות הגיח לעולם עוז במשקל 3.834. איבדתי את זה לשנייה כשהכניסו אותי לחדר הלידה וצירי הלידה היו מאד חזקים, צעקתי ואמרתי "לא, לא, אני עוד לא מוכנה.." אבל אז אהובי היקר תפס אותי ואמר לי "את סותמת את הפה שלך וממשיכה לנשום יפה כמו שעשית עד עכשיו, הנה אנחנו מגשימים את החלום, הוא עוד מעט פה!" נכון, נשמע קצת קיצוני, אבל זה בדיוק מה שהייתי צריכה ממנו באותו הרגע. זאת הייתה לידה קסומה, הגוף שלי ילד אותו בשלמות מדהימה, הצירים היו נסבלים וסוף סוף הבנתי על איזו הרגשה כולן מדברות, ההרגשה החמימה הזאת של ילד שיוצא ממך בצורה הטבעית ביותר…

וכן… הפכתי למעצבנת כזאת שדוגלת בלידה טבעית, בלי אפידורל וגם מאד מאד מחכה ללידה הבאה!

תודה לדינה, והכי בעולם לאישי היקר שלא הייתי יכולה בלעדיו!