אני יושבת בסלון עם הבת שלי, משכתבת את סיפור הלידה שלה,

פתאום יש סיפור ואני נזכרת אל מול זה באי הוודאות המוחלטת שעטפה אותי בהריון, בסקרנות המוחלטת של מהו הסיפור שלי? ובפחד של איך אני אתמודד בתוך זה?

במבט לאחור, אם אנסה לבודד את הדבר החשוב ביותר לו נזקקתי לקראת הלידה בתוך האי וודאות הזו – זה ביטחון.

שמעתי מחברה שאפשר ללדת אחרת, בלי פחד, טבעי, כמו חיות בטבע וזה מה שאיחלתי לעצמי.

אני לגמרי מאמינה שאנחנו אלו שמספרים לעצמינו את הסיפור ומעצבים את החוויה מכל אירוע שקורה לנו. החלטתי שאני לוקחת אחריות על סיפור הלידה שלי, לפחות בכל מה שיש לי שליטה עליו.

במחשבות על הלידה (דבר שהדחקתי רוב ההריון) רק התפללתי שהכל יעבור בשלום, לאט לאט הגדלתי את משאלות הלב שלי וגם התחלתי לגבש חזון של לידה טבעית ומעצימה.

ראשית היה עליי להתחיל להתנער מתבניות שהיו חקוקות לי בראש בכל הקשור ללידות

לאחר מכן לייחל למה שאני מקווה

ואז להאמין שאני מסוגלת.

נחשו איזה חלק היה הכי קשה?

שיטת "פשוט ללדת" עזרה לי מעל הכל להתמודד עם ההיבט הרגשי, ולהגיע ללידה בלי פחד, עם בטחון מלא בעצמי, בילדה שלי ובטבע, כשיש בטחון מלא אפשר להרפות, וזה הכי לא נתפס במקום של אי וודאות.

עדיין, תמיד יש החשש שיש פער בין ההכנה לבין מה שיקרה בפועל… אמרתי לעצמי שלאן שזה לא יילך, אני זאת שאחראית על החוויה ולאיך שאני תופסת את הדברים.

שבוע 37+ ,במהלך הלילה הייתה לי דליפת מים, רק בבוקר הבנתי שזה מה שזה, הגעתי לבית חולים בשעה 11, בשעה 16 קיבלתי חדר במחלקת טרום לידה.

איך שהגעתי למיון שמתי אוזניות כדי לבודד את עצמי מהסביבה המלחיצה והלא אינטימית, התכנסתי בעצמי ונמנעתי מלהתחבר או לקשקש עם אף אחת על מצבה או מצבי, הייתי בלי צירים הכל היה סגור והבטן גבוהה.

התחלתי לבקש צירים, מי היה מאמין, אם פעם חשבתי שאהיה עסוקה בלפחד מצירים, אני ממש ביקשתי אותם, פיטוצין או כל התערבות לא באה בחשבון מבחינתי.

בעודי מבקשת ,  הכל שם סגור רק המים מטפטפים להם אבל לא הרגשתי שום התרחשות, חוץ מהמים לא היה משהו שונה מבחינתי מימים קודמים בהריון.

בשעה 15 התחלתי להרגיש התרחשויות לא כואבות אבל הרגשתי שמשהו מתקדם

ב16 כשקיבלתי מיטה, שמתי לי באוזניות את הדמיון מודרך של הקורס ואת ההרפיות שאגב עד אותו רגע לא האזנתי להם, קראתי את הספר ועשיתי את הקורס, תרגלתי נשימות ואמרתי לעצמי שלהרפיות אתפנה בחודש התשיעי.

מצאתי את עצמי בלופ של כמה שעות שומעת את אותן מילים, מאמצת אותן, מרפה, נותנת אמון בטבע ומדברת עם הקטנה שלי שיחד איתי הולכת לעבור את הכל, בטח גם לה לא פשוט ואני מתכוונת לעזור לה ולאפשר לה לעבור בקלות ולפגוש אותנו.

לכן גם רציתי לידה טבעית כדי לאפשר לכל מה שאמור לקרות לקרות, ולכל מה שאני אמורה להרגיש להרגיש, מתוך אמון מוחלט.

הופתעתי לראות כמה פיקפקו בבקשה לי ללדת במרכז לידה טבעי כאילו שעוד רגע כשהצירים יתחזקו אני אשנה את דעתי, זה לא שינה לי מה אמרו כי בפעם הראשונה בחיי הייתי כלכך מכונסת, חדורה, בטוחה, כלכך חזק עם האינטואיציה כלכך ברגע הזה ולא בזה שלפניו או אחריו, לא עסוקה בפחד או ציפייה אלא רק בכאן ועכשיו.

ביקשתי להחשיך את החדר ומחברותיי לחדר ביקשתי שקט, נכנסתי יחד עם בעלי ללופ הצירים, נהיינו ממש צוות, רשמנו אותם, כשכבר הם נהיו תכופים קראנו לדולה ולאמא שלי, היה חשוב לי לקרוא להן רק אז כדי לא לעצור את ההתכנסות הזו ולקרוא להם כשאני מרגישה שזה כבר רץ, אמא שלי המדהימה פשוט הייתה נוכחת וזה היה כל מה שחשוב עבורי ועבורה. הדולה הייתה כמו מלאך, לחצה לי על נקודות בגב התחתון כל ציר כאילו הכירה את הגוף שלי ומה הוא עובר, עזרה לי להתמודד עם רגעים מאתגרים ולהזכיר לי כמה אני מתקדמת, ובעלי שלא עזב לי את היד כל ה12.5 שעות של הצירים והזכיר לי להרפות ולנשום ולחש לי כמה אני מדהימה.

רוב הצירים הייתי סטטית במיטה בתנוחת צד כזו בה הייתי ישנה בדר"כ. התקלחתי כמה פעמים וחיכיתי לפתיחה 5 כדי שאוכל להכנס למרכז לידה טבעי.

רציתי להמעיט בבדיקות אבל התפתתי וביקשתי שיבדקו כשהייתי בטוחה שאני קרובה ל5 והתבשרתי שיש לי פתיחה של חצי ס"מ. זה היה מאכזב אבל ממש בחרתי את הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי כדי לא להכנס ללופ של תלונות או ייאוש ואמרתי לעצמי שזו כבר התקדמות מזה שמקודם בכלל לא היו צירים.

הייתי עסוקה רק בלנשום ולנוח בין ציר לציר, לשתות מים או תה ולשים לובלו- כי לנשום ממש מייבש את הפה ?

הרגשתי כמו בטרק שעשינו בסרי לנקה, עלינו 5200 מדרגות בלילה לפסגה אליה הגענו בזריחה, ובלילה כשעלינו עם פנס ראש כל מה שרואים זה את המדרגה הבאה, בלי לדעת כמה עלית או כמה נשאר, מה שבטוח בסוף מגיעים לזריחה.

היו לי עוד מטאפורות שעזרו לי ביני לבין עצמי, בקושי דיברתי, רק חילקתי הנחיות מאד ברורות בקשר לצרכים באותו רגע.

הייתי חלשה בין הצירים, אפילו נרדמתי, ממש באפיסת כוחות, כאילו קורה משהו בגוף שלי בלתי נשלט ואני פשוט מאפשרת לו ודואגת להגיד לעצמי ולנסיכה שלי בדיאלוג פנימי מילים עוטפות ומחזקות.

עוד בדיקה נוספת וכבר פתיחה 3 ובבדיקה הבאה כבר הייתי ב8

עברנו למרכז לידה ובאותו מעבר גם מבלי לשים לב כי הבריאה מדוייקת- קיבלתי כוחות מטורפים כאילו לא עברו 11 שעות של צירים.

בחדר לידה הייתי עוד כשעה וחצי עד שהקטנה שלנו הגיחה לעולם ב4:30 לפנות בוקר.

רק אז הכרתי את המיילדת והחלטתי שאני נותנת בה אמון כי איזה ברירה יש לי ? ?

בשלב כלשהו המיילדת ביקשה ממני ללחוץ מה שסתר את התכנון שלי ובדיעבד קשור לנהלי זמנים של בית החולים. אני נתתי בה אמון, ובנוסף הבטחתי לעצמי מראש שאמנם הגעתי עם חזון אבל אני קשובה ונאמנה אך ורק למה שהרגע מביא עימו ואני מקבלת באהבה כל התפתחות שנכונה לרגע הזה.

לא יכולה לתאר במילים את האלוהות הזו של הבריאה שאני חלק ממנה

את ההרגשה שהגוף שלי מושלם וזה ממש לא קשור לאיך הוא נראה

את זה שהמשפחה שלנו היא פלא הבריאה

אמנם באותו רגע שביתי נולדה ממש פגשתי בפנים היפות שלה אך יחד עם זאת הבנתי שהרבה קודם לכן הפכתי אמא, הפכתי אמא כשבחרתי לקחת אחריות על החוויה הזו והגעתי אליה הכי מוכנה שהיה באפשרותי והתמלאתי הודיה רבה לאלוהים. זכיתי בלידה טובה ומעצימה.

אני מרגישה שאני מסוגלת להכל והכי חשוב אני מרגישה מחוברת לעצמי ולאינטואיציה שבי שיודעת הכי טוב מה נכון עבור הבת שלי.