"חווית ההיריון הייתה חוויה מדהימה בשבילי, חוץ מכמה ימים של בחילות בהתחלה הכל היה מאוד רגוע ונעים. בשבוע 26 גיליתי שיש לי סכרת הריון, בהתחלה מאוד חששתי מזה אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שזה שינה לי את ההיריון בצורה מדהימה, זה אילץ אותי לאכול אוכל בריא בצורה מוקפדת ולעשות פעילות גופנית, ללא ספק ללא הסכרת זה לא היה קורה. הצלחתי לאזן את הסכרת בתזונה בלבד ולא הייתי זקוקה לטיפול תרופתי, מה שכן, "זכיתי" לביקור כל שבוע במרפאה להריון בסיכון. 

כששאלו אותי על קורסים של הכנה ללידה בהתחלה די זלזלתי בהם, "מה יש לעשות קורס, ללדת זה טבעי, הגוף שלי ידע לעשות את זה" אמרתי לכולם, ואז פגשתי חברה שעברה את הקורס של היפנוברתינג  ואמרה לי שאני חייבת, למזלי הקשבתי לה  ולקראת שבוע 29 התחלתי לברר, במזל גדול היה מקום פנוי לקורס אצל דינה רבינוביץ שהתחיל ממש שבוע לאחר מכן. אני זוכרת שז'אן בעלי שאל אותי אם הוא צריך לבוא איתי, אמרתי לו "לא נראה לי, איזה הכנה אתה כבר צריך לעשות". ברמה כזאת לא היה לנו מושג מה מחכה לנו ולמה לצפות .

הקורס אצל דינה היה כל כך משמעותי, כל שיעור הבנתי כמה לא ידעתי כלום וכמה אין סיכוי שהייתי מצליחה לעבור את הלידה שחלמתי עליה ללא הקורס והכלים שהוא נתן לנו. כמה שהקורס היה משמעותי בשבילי ככה הוא היה גם בשביל ז'אן ובשביל החיבור שלנו לתהליך הזה.

בסוף הקורס החלטנו לצרף את דינה כדולה לתהליך הלידה שלנו. ואז הגיעה הקורונה והגזרות בחדרי לידה בעקבותיה. עלו לנו מלא שאלות והתלבטויות, לא יכולתי לדמיין את הלידה ללא ז'אן וידעתי כמה דינה תהיה משמעותית בתהליך, חשבנו על לידת בית אבל ירדנו מזה בגלל שיקול כלכלי (שנינו היינו בבית מושבתים ללא צפי מתי נחזור לעבוד והוצאה כזאת הייתה גדולה עלינו)  החלטנו שנמשוך בבית כמה שאפשר וכשיגיע הרגע אני וז'אן ניסע לחדר לידה וניפרד מדינה.

השבועות עברו והרופאים התחילו לדבר על זירוז בגלל הסכרת, ידעתי שאין סיכוי, נלי תצא כשהיא תהיה מוכנה. 

בעצת דינה התחלתי לנסות בזירוזים טבעיים: פלור ופראטוקל, עלי פטל, חצי שעה הליכה, עיסוי בכפות רגליים, הרבה אהבה עם ז'אן. משבוע 38 כל לילה הגיעו צירים, כמה לילות כבר הערתי את ז'אן ואמרתי לו שזה מתחיל, אבל אז נרדמתי והצירים נעלמו. יום לפני הלידה כבר הייתי מיואשת, הצירים בלילות מגיעים ובבקרים נעלמים, בהתחלה קיבלתי אותם בשמחה, הרגשתי שזאת הזדמנות לתרגל את מה שלמדנו בקורס אצל דינה , התאמנתי על נשימות והרפיה, הודיתי לרחם שמכין את עצמו, אבל אחרי שבוע שכך היה המצב בעיקר ליווה אותי תחושת תסכול. יום לפני הלידה התקשרתי לחברה שלי שמדקרת (בגלל הקורונה לא יכולתי ללכת אליה לטיפול) ואמרתי לה שזהו , נלי כבר חייבת לצאת, עוד מעט הרופאים כבר ממש ילחצו על זירוז ואני לא רוצה להגיע לשם, ביקשתי שתדריך אותי ואת ז'אן לנקודות שאפשר ללחוץ כדי לזרז אותה קצת. בערב לחצנו, בלילה הגיעו צירים (לא התרגשתי הייתי בטוחה שיעלמו בבוקר) ובבוקר הם המשיכו. 

יום הלידה – הצירים שהתחילו בלילה המשיכו, בהתחלה התעלמתי מהם, כבר התייאשתי מלחשוב שזה קורה ואז להתאכזב, אבל לקראת 10:00 אמרתי לז'אן שאולי עכשיו זה באמת קורה, החלטנו לתזמן, הייתי די המומה שראיתי שהם כבר כל 5 דק' ציר של דקה. שלחנו הודעה לדינה שמשהו מתחיל. הצירים התחזקו החלטתי ללכת להתקלח, כשיצאתי ז'אן כבר ארגן את הבית לפי מה שלמדנו בקורס ותכננו: החשיך חלונות, הדליק נרות, שם מוזיקה מרגיעה. התחלנו להעביר את הצירים בתנועה, שימון והרפיה , די מהר כבר הרגשתי שאני חייבת לזוז, דינה אמרה בטלפון לשתות יין ולנסות לישון, אבל הגוף שלי לא נתן לי, הייתי חייבת להיות בתנועה, הכדור פיזיו הציל אותי, העברנו את הצירים אני וז'אן לבד ויישמנו את כל מה שתרגלנו בקורס. לקראת 16:00 הצירים היו כבר מאוד צפופים וכואבים והרגשתי שהנשימות כבר לא עוזרות לי, ניסיתי להתקלח שוב, אבל גם המים כבר לא הקלו. הייתה לי נקודת שבירה, צעקתי על ז'אן שעכשיו נוסעים לבית חולים, הוא הציע שנקרא לדינה ואני צרחתי עליו שהיא לא יכולה לעזור, אין לה איך להקל על הכאב, למזלי הוא לא הקשיב לי וקרא לה, תוך חמש דקות בערך היא הגיעה ואיזה מזל שהיא הגיעה, היא ישר ידעה מה לעשות, איך להזיז אותי נכון, איפה ללחוץ ומה להגיד. הכאב הוקל בצורה משמעותית רק מהנוכחות שלה וממה שעשתה והמשכנו להעביר את הצירים (במהלך היום יצא הפקק הרירי, היו דימומים נוספים, הקאתי כמה פעמים, התרוקנתי הרבה, אני לא זוכרת מה אירע מתי, בכלל תחושת הזמן שלי הייתה שונה) לקראת 19:00 דינה אמרה שצריך כבר לעלות לחדר לידה, ז'אן ארגן אותנו ליציאה ונסענו, הוא נהג ואני ודינה מאחורה, אני עומדת על שש ודינה מנסה להקל על הכאב, הנסיעה הייתה ממש כמה דקות אבל מאוד קשה. 

לצערנו בגלל גזרות הקורונה נפרדנו מדינה בכניסה לבית חולים. הגענו לחדר לידה ואני כבר לא הייתי במצב תודעתי שיכול לתקשר עם אנשים ז'אן ענה על כל השאלות ומהר מאוד כשראו אותי בציר העבירו אותי לחדר לידה, בעצת דינה לא רציתי שיגידו לי באיזה פתיחה אני, ידעתי שפתיחה היא רק מספר ןפחדתי שאני בפתיחה קטנה יחסית וזה יפיל אותי, ביקשנו מהמיילדת שלא תגיד לנו אבל כשהרופאה נכנסה היא אמרה לה ברוסית ומה נעשה, אנחנו מבינים, פתיחה 9!  וואו איזה הקלה.

המיילדת ביקשה לחבר למוניטור, אמרתי לה שאני נכנסת למקלחת, חייבת מים, היא שמה מוניטור נייד ועזבה אותנו במקלחת, היא רק מאוד ביקשה שלא נלד במקלחת אלא נקרא לה כשארגיש צורך ללחוץ. העברנו שם עוד שעה, ז'אן היה בקשר עם דינה בטלפון שהדריכה אותו מה לעשות כדי להקל על הכאב. סביב 20:00 הרגשתי שזהו, היא יוצאת, קראנו למיילדות ועברנו למיטה. אמרתי לה שאני רוצה ללדת בעמידת שש, התחלנו ללחוץ, היא ביקשה שננסה על הצד, ניסיתי, לא היה לי טוב, חזרתי לשש. המים עוד לא פקעו והיא ביקשה לפקוע, לא הסכמתי, ידעתי שהגוף שלי יודע מה לעשות לבד, לא צריך התערבויות (ומזל כי המים היו מקונאליים, ואם הם היו נפקעים היה יותר לחץ לסיים את הלידה) בסופו של דבר הם נפקעו שתי לחיצות לפני שהראש של נלי יצא . כל כך רציתי להגיע לשלב הזה ולא ללחוץ אלא לנשום כמו שלמדנו בקורס ותרגלתי, אבל הייתי במצב של מה שאומרים לי אני עושה, המיילדת אמרה ללחוץ ואני לחצתי, אני בטוחה שאם דינה הייתה איתי אולי הייתי מצליחה לנשום אותה החוצה, הייתה חסרה לי ההדרכה הנכונה בשלב זה.

ב21:00 נלי יצאה לעולם, 2.655 קילו של מתיקות, (ממש לא קרוב להערכות משקל שעשו בגלל הסכרת) כשנלי יצאה היא הועברה אלי מיד, היינו שלוש שעות עור לעור, לא הצלחתי להניק, בדיעבד אני יודעת שהיה לי עיכוב בחלב בגלל הסכרת הריון, אבל היינו עור לעור. ביקשנו להשתחרר הביתה, ניסו קצת לשכנע אותנו להישאר אבל האמת שדי שיחררו. 

ב00:00 היינו בבית, דינה המדהימה באה לישון איתנו ולעזור בלילה הראשון ובהנקה, לצערי לא הצלחתי להניק, ניסינו לסחוט קצת קולסטרום אבל האמת שלא יצא כלום. דינה הרגיעה אותי שעוד יצא. לפנות בוקר דינה יצאה ונסעה להביא לנו תרומת חלב אם מאמא אחרת, ולי משאבת חלב, ככה שלנלי יהיה מה לאכול כשהיא תתעורר. למזלי הגדול בזכות דינה בשבוע הראשון קיבלנו תרומת חלב עד שהחלב שלי הספיק, יצאנו למסע, אני בשאיבות  וז'אן עם האכלה של נלי במזרק עם תרומות חלב אם. 

חייבת להגיד שכל המסע המדהים הזה לא היה יכול לקרות בלי הליווי המדהים של דינה, גם בקורס, גם בלידה וגם אחרי עם כל העזרה האינסופית שהיא נתנה לנו.

תודה דינה! ז'אן אור ונלי