"יום הלידה של ביתי הבכורה התחיל כמו עוד יום רגיל, שבוע 37+5, הלכתי לעבודה ואחרי כשעה הרגשתי התחלה של משהו שרק אני ידעתי להבחין בו. קצת לא היה לי חשק לעבוד, קצת כאב לי הגב. הייתי קשובה לגוף וחזרתי הביתה לנוח. בשעות הצהריים התחילו לי כאבי בטן מוזרים, לא משהו שידעתי לסווג כצירים, תיארתי את זה כמו כאבי מחזור לבעלי. נרדמתי קצת בספה וכשקמתי גיליתי שהפקק הרירי יצא (כמובן ששלחתי תמונה לדינה כדי לוודא, זה אמנם קצת מביך אבל דינה אמרה לנו שהגלריה שלה מלאה בתמונות של הפרשות אז זה קצת נירמל את זה).

ככל שהזמן עבר הבנתי שמה שאני חווה זה הגלים שדינה דיברה עליהם בקורס הכנה ללידה, התחלנו לעקוב ודינה ביקשה ממני לנוח. לא ממש הצלחתי, התרגשתי מזה שאני והתינוקת שלי מתחילות את התהליך הלידה.

לא יכולתי לשכב בכלל, וגם להיות על שש היה לי לא נוח, ישבתי על הכדור פיזיו, תומכת את הראש בגב הכסא שממול וכשגם זה לא היה לי נוח נכנסתי לאמבטיה ובשלב יותר מאוחר למקלחון כי פחדתי להיכנס לאמבטיה. כל הזמן הזה בעלי היה איתי, תמך, עשה מסאז וכמובן דאג שהמקלחת לא תהיה מוצפת (חשוב להדליק את הבוילר בתחילת התהליך שחלילה לא ייגמרו המים החמים).

בערך בתשע בערב, או אולי עשר, באמת שלא היה לי חוש זמן, קראנו לדינה שתצטרף אלינו. היא נכנסה ומיד שאלה "למה שקט פה?", ומיד בעלי שם מוזיקת ספא מרגיעה, אין ספק שזה תרם לאווירה. אחרי כמה דגשים לבעלי (איך לעשות את המסאז' שיהיה לי הכי נעים וכו'), דינה שמה ראש לנוח לקראת לילה ארוך, כך חשבנו. בעלי ואני המשכנו לקבל את הגלים, באהבה, וגם כאב. בין הגלים הרגליים שלי ממש רעדו, לא הבנתי למה זה וכששאלתי את דינה היא אמרה שזה בסדר ושזה מכל ההורמונים שמציפים את הגוף שלי. נורא חששתי איך אצליח לעשות את הנסיעה לביה"ח, כי היה  לי קשה לא לזוז במהלך הגלים.

בשלב מסויים דינה פקחה עין וכנראה הבינה שאני כבר ממש מתקדמת, תפסה פיקוד, וכאילו מאותו הרגע הגוף שלי הבין שיש פה דולה בתמונה ופשוט שחרר! תוך מעט זמן הבנו שכדאי להתקפל לביה"ח. בעלי אסף את הדברים האחרונים שהיה צריך לקחת ויצאנו מהבית. בכניסה למעלית כבר היה לי גל מטורף, נראה לי שהערתי את כל השכנים. דינה נשמה איתי את הגל ותמכה בגופי פיזית. כשיצאנו מהמעלית והגענו לכניסה לבניין היה עוד גל, שבו הרגשתי את אמילי "יורדת לאגן", לא הצלחתי להחזיק את הרגליים מרוב שהוא היה חזק. ביד אחת נתמכתי בדינה וביד השניה אחזתי בעץ, צעקתי לדינה "אני מרגישה שהיא יוצאת!". כמובן שזו הייתה ההרגשה אבל בפועל היה לנו עוד קצת זמן. דינה הנחתה את בעלי לקרוא לאמבולנס. הוא קרא לאמבולנס שהגיע די מהר. הפרמידיקים רצו שאשכב על האלונקה. ממש הצחיקו אותי (לא הצלחתי להעביר אפילו את הגלים הראשונים בשכיבה). הם ממש התעקשו ואמרו שאסור וכו, בתושיה שלא ברורה לי פשוט אמרתי להם שאין מצב ועליתי על האלקונה בעמידת שש. גם בנסיעה נשארתי בעמידת שש. היה משא ומתן לאיזה ביה"ח נוסעים (בין הגלים הצלחתי להבין שהנהג רוצה לנסוע לביה"ח שלא רציתי ללדת בו). וממש לפני שהגענו לביה"ח הנהג דיבר עם ביה"ח וביקש מהם להכין חדר הלם. לא הבנתי מה קורה ושאלתי למה חדר הלם, האם קרה משהו?! ענו לי שהם פשוט מפחדים שלא נספיק להגיע לחדר הלידה. גם בכניסה לחדר הלם התבקשתי לשכב על האלונקה, הפעם כבר ידעתי שאין להם סיכוי ופשוט בלי לדבר יותר מדי אמרתי בתקיפות שאני לא יכולה ועברתי על שש. דינה נכנסה ותפעלה את כל הנוכחים בחדר. לפני שדינה נכנסה היו שם כמה אחיות של חדר ההלם, שאמרו לי "כל הכבוד את אלופה, עוד ציר אחד והראש בחוץ". ועבר ציר, ועוד אחד, ועוד אחד, והראש לא יצא. משהו בי נורא נלחץ, אולי התינוקת שלי במצוקה, אולי קרה משהו. זה רק ממחיש כמה שלפעמים עדיף שלא יעודדו אנשים שלא מבינים בתהליך. אמרתי לעצמי בראש שהכל יהיה בסדר ושאני מאמינה בתינוקת שלי, אפילו קראתי לה לצאת אליי. אחרי משהו שנראה כמו דקות, הגיע מישהי מחדר הלידה ואמרה שיש עוד קצת זמן ושנעלה לחדר הלידה.  אז עלינו לחדר הלידה (כמובן באלונקה, לא הייתי במצב שיכולתי ללכת, הגלים היו ממש חזקים כבר). הגענו לחדר הלידה, עברנו עוד כמה גלים (ואני אומרת עברנו כי דינה ובעלי היו ממש מולי, אחזתי לכל אחד מהם יד – או יותר נכון, כמעט שברתי לכל אחד מהם יד) והופ, יצאה לה החוצה תינוקת מתוקה, מיד בכתה. התינוקת שלי נולדה, וגם אני נולדתי כאמא. כמה חששתי שלא אצליח להתחבר אליה, לראות תינוקת קטנה, שאולי תצא בצבע מוזר, עם דם או ורניקס עליה, ואולי זה יגעיל אותי. אבל הנה, הרגע הזה הגיע ואני הייתי באופוריה, על גג העולם. אחרי כמה דקות של התחברות, דינה חתכה את חבל הטבור. והמיילדת שאלה אם אני רוצה ללדת את השלייה. העברנו את התינוקת המתוקה לאבא שלה (בעור לעור כמובן), וילדתי את השלייה בלי הרבה מאמץ (גם זה היה שלב שחששתי ממנו מאוד, אם זה יכאב, אם זה יהיה קשה אבל זה היה ממש טבעי).

מיד אח"כ התינוקת חזרה אליי, ינקה במרץ (שזה עוד משהו שהפתיע אותי, לא הייתי בטוחה שהתחושה הזאת תהיה לי נעימה, אבל הייתי ממש גאה בה ובי שהצלחנו, כמובן בעזרת דינה).

המשפחה הקרובה שלי חיכתה בחוץ, ודינה יצאה אליהם לבשר שנולדה לנו תינוקת מתוקה ושהכל בסדר.

אם מסתכלים על זה אחורה, תוך מספר שעות מהרגע שקמתי ממנוחת הצהריים הלא מתוכננת הזאת, החזקתי את ביתי בידיים, מוקסמת ממנה, מפלא הבריאה, ומהכוחות האדירים שמצאתי בגופי ונפשי. מוכנה להתחיל את מסע ההורות.