הילולי שלי,

אני חושבת שטרם התרגלתי לרעיון שאת פה, על אף שאני מתחילה לכתוב את סיפור הלידה שלך כשאת ישנה בתוך מנשא עליי.

ברשותך אני קופצת לנקודה מסויימת בזמן – סוף השיעור האחרון בקורס הכנה ללידה – דינה המדריכה הקריאה סיפור שמישהי כתבה על הלידה שהיא כתבה שהיא רוצה שתהיה לה והמשך הלידה עצמה. באותו הרגע אני חושבת שבאמת נפל לי האסימון שעשיתי את ההכנה ללידה שאני זקוקה לה כי אני רציתי לכתוב סיפור לידה שיהיה שונה מהלידות שהכרתי מסבתא – ארוכות בחלקן ועם אפידורל בחלקן של אלו הכואבות. אני אקצר ואומר כי לא כתבתי סיפור שכזה, כי כזו אני – זורמת ונותנת למה שצריך לקרות, לקרות וגם אם לומר את האמת לא הצלחתי לדמיין איך אני באמת רוצה שכל העניין הזה של לידה יראה פרט לשתי נקודות חשובות: האחת פיזית, רציתי ללדת בעמידת שש זקופה (בעקבות הקורס ובהינתן ביה"ח בארץ זו התנוחה האופטימלית שנראתה לי) והשניה נפשית, מעבר חלק ולינארי להרפתקאת ההורות.

אז למה בכל זאת יש סיפור? שתי סיבות – האחת כי נולדת ברכב, ואת זה בחיים לא הייתי מצליחה לדמיין גם אם הייתי רוצה, לא בטוחה שזה מה שהייתי מאחלת לעצמי מלכתחילה כי זה נשמע משוגע על כל הראש. השניה כי הלידה היתה נהדרת.

נחזור ללידה עצמה.

ביום חמישי, הארבעה ביולי 2019, ניסיתי להתעורר בשעה 8:00 עם שעון מעורר (כן, לפניך הייתי זקוקה לשעון) אבל שמתי אותו על נודניק. בשעה 8:50 עדיין לא יצאתי מהמיטה כי ישנתי טוב והיה לי נעים – בכל זאת חודש יולי עם מזגן טוב ומתחת לשמיכה – אבל אמרתי שלפחות אשלח הודעה לצוות שלי שהיום אעבוד מהבית כי כבר  לא התחשק לי לנסוע לעבודה. שלחתי את ההודעה בוואטסאפ (מעניין אם האפליקציה עוד תהיה קיימת לכשתקראי…) וחזרתי לישון. עברו דקה או שתיים לכל היותר ופתאום הרגשתי שיורדים לי המים.

זינקתי לשירותים והתקשרתי לאבא בשעה 8:53.

(19.01.2020, יום ראשון 11 בבוקר. ציינתי את התאריך כי זה מתי שחזרתי לכתוב את סיפור הלידה מנקודה זו ואילך.)

הצירים לא החלו, אני רק התעוררתי והדבר הכי נכון לאותו רגע היה פשוט להישאר בבית ולשבת על מגבת.

מכיוון שזה סתם היה מוזר לשבת ולא לעשות דבר, פתחתי את המחשב וניסיתי לסיים קוד של תוכנה שכתבתי בעבודה ותיכננתי לסיים בשבוע הבא. כעבור כשעה (קצת פחות) החלו צירים לא סדירים ועדיין המשכתי לעבוד וחיכיתי שאבא יגיע – בדרך מקרית אריה הוא עצר לשטוף את הרכב ולקנות לי קפה כמו שאני אוהבת, כי לא היה סיכוי שביום שאני יולדת אני לא נהנית מקפה הפוך טוב. אבא הגיע בשעה 10:30 בערך,                                                                                          אני עבדתי והוא התחיל לארגן את הדברים בבית – הכין לי בקבוקי מים עם תמרים מושרים, אירגן את המקלחת למקרה ארצה לבלות בה זמן, הכין קצת אוכל, שם מוזיקה ברקע. במהלך הזמן שעבדתי הצירים החלו להיות תכופים יותר אך עדיין לא היו סדירים והמים רק טיפטפו לאיטם. לקראת השעה 12 בצהרים אבא דחק בי שאסיים כבר לעבוד כי אנחנו צריכים לכתוב את תכנית הלידה שלך, כי אומנם דיברנו על זה אבל תיכננו בסופ"ש לכתוב ולהדפיס שבוע הבא על מנת שנהיה מוכנים לכשתבואי.

בסביבות השעה 13:00 הצירים החלו להיות סדירים, כל מספר דקות היה מופע שנמשך כעשרים עד שלושים שניות לכל היותר. התחלתי לנוע יותר ויותר בבית כי לשבת או לשכב היה גורר אי נוחות גדולה יותר במהלך הציר. עשיתי תנוחות אסמיטריות שהכרתי מהיוגה, אבא ניסה לגרום לי לרקוד ועוד לצלילי מוזיקה מזרחית שמצאה חן בעיניי לקראת סוף ההריון ("היא רק רוצה לרקוד" של עומר אדם, "קרמלה" של משה פרץ וכו'). הקפדתי לשתות המון מים עם תמרים מושרים כיוון שירדו לי המים בבוקר וטרם החלטנו לגשת לביה"ח ואכלתי ענבים ואבטיח כיוון שלא היה לי תאבון גדול ורק רציתי לשמור על רמת סוכר מספקת. כמו כן כל חצי שעה וידאתי שאני מרגישה אותך זזה ונעה בתוכי, לדעת שאת עדיין שם, איתי בתהליך ואנחנו בסדר. לקראת השעה 16:00 שלחתי את אבא שינוח כי צפינו שעוד הולך להיות לנו לילה ארוך ואני בינתיים החשכתי את החדר שינה, הדלקתי נר ריחני ושמעתי בלופ משפטים מחזקים לקראת הלידה. לאחר שאבא קם אז ניסיתי לנוח בין ציר לציר על המיטה, ובכל פעם שהתחלתי להרגיש ציר מגיע נעמדתי ונשענתי על הארון ואבא לחץ לי על הגב תוך כדי סיבובי אגן שלי.

בשעה 18:00 בערך הייתי קצת רעבה והחלטתי תוך כדי מחשבות ביני ובין עצמי שהלידה קצת לא מתקדמת ואולי צריך להוסיף קצת תנועות אסימטריות והחלטתי לעלות ולרדת את גרם המדרגות בכניסה לבית בזמן שאבא מכין לי טוסט גבינה צהובה. מצד אחד זה היה טוב כי גרמתי לצירים להתגבר, מצד שני התחלתי להרגיש את הצירים בגב ובעצמות ולא בשרירי הבטן. נישנשתי טיפה מהטוסט שאבא הכין וחזרתי להישען על המדרגות ולמתוח את האגן במטרה להקל על הצירים ואבא ניסה ללחוץ על הגב אך ללא הועיל, הכאבים היו קשוחים בהחלט. לקראת השעה 19:00 התקשרתי לדינה לקבל עצה איך להקל על הכאבים כי נשימות לא עוזרות כשכואב בעצמות וקיבלתי סרטון ביוטיוב שמראה 3 תנועות של ריקוד שעוזרות בעת לידה. ניסיתי אותן וזה הרגיע את הכאבים כי הם חזרו לשרירי הבטן ולא העיקו על הגב. נכנסתי למקלחת וביליתי כשעה מתחת למים וביצעתי את הריקודים בכל פעם שהופיע ציר, שזה היה כל 3-4 דקות למשך שלושים עד ארבעים שניות.

אחרי המקלחת הלכתי לנוח במיטה ובשעה 21:00 בערך דינה הגיעה ואייל עדכן את סבתא וסבא (משני הצדדים). בואי נגיד שאף אחד לא אהב לשמוע את העובדה שהייתי לאחר ירידת מים ועם צירים תכופים כ"כ ושאנחנו טרם יצאנו לכיוון ביה"ח, אבל ידעתי שעדיין אין מה למהר כי כל מה שהרגשתי היה אי נוחות ותו לא. קמתי מהמיטה ועשינו מספר תרגילים לשחרור רצועות הרחם במטרה לקדם את הלידה שלך – עמדתי על שש ובאמצעות צעיף רחב דינה החזיקה את הבטן שלי וכך הקלה על העומס של השרירים למספר דקות, משם המשכתי לתנוחת הדוב מביט מטה כשהברכיים על הספה והאמות על הרצפה ואני מרימה את הישבן וגורמת לך לעלות מעט למעלה בבטן ולבסוף על שולחן האוכל במטבח בעודי שוכבת על הצד, נותנת לרגל העליונה "ליפול" לכיוון הרצפה כאשר דינה מחזיקה אותי ומפעילה התנגדות קלה. קינחתי בשתיית מים עם טיפות הומיאופתיות להסדרת הצירים וכולנו נשכבנו לישון בשעה 22:30.

לא הצלחתי כמובן לישון, היו לי צירים כל 5 דקות כאשר כל ציר נמשך כדקה לפחות ופה ידעתי שכבר עליתי לשלב הבא בלידה כי הם דרשו התמודדות ואורך רוח נוספים. אבא גם לא ישן כי בכל ציר הוא עיסה לי את הגב התחתון ועזר לי לספור כששנינו במיטה.

לקראת חצות, לחוות את הצירים בשכיבה במיטה כבר היה בלתי נסבל מבחינתי וידעתי בפנים עמוק שאנחנו מתקרבים, אז החלטתי להיכנס להתקלח ולהירגע תחת המים החמים בטרם נצא לביה"ח.

בכל ציר שהגיע (והם הגיעו חמודה שלי במלוא הדרם) נשענתי לכיוון הכיור בעוד אבא לוחץ לי על הגב התחתון ומחזיק את שפופרת המים החמים על הגב בכדי להקל ולהעביר את הציר כמה שניתן. לאחר מספר דקות הרגשתי שאינני יכולה יותר, כאב לי כל כך והנשימות צירים לא עזרו, פשוט לא הצלחתי להרפות יותר. רציתי להרפות, ידעתי שאני יודעת איך להרפות ויחד עם זאת לא הצלחתי להרפות מעבר לנקודה מסויימת. הנקודה המסויימת היתה תחילת המסע שלך בתעלת הלידה, לא הצלחתי לשחרר אותך ואותי ושנצא לדרך. אולי זו היתה פתיחה 7-8 הידועה לשמצה כנקודת המפנה (רציתי לרשום שבירה, אולם בסוף הרי לא נשברתי אלא רק שיניתי והשתניתי) שהייתי צריכה לעבור ולהתכנס יותר פנימה בשביל לעזור לך ולי ולהתקדם. אציין כי רציתי לצאת לביה"ח אבל לא ידעתי כיצד ואם בכלל אני מסוגלת לצאת מהמקלחת החמה ולנסוע את הדרך עד לבי"ח כרמל. דינה הצטרפה וציינתי בפניה שאני מרגישה כאילו תקוע לי שזיף עמוק בישבן (נקודה לעצמי לזכור ללידה הבאה שאדע שמפה והלאה זה באמת קרוב). עתה בכל ציר אבא חיבק אותי, אני דרכתי על שרפרף עם רגל אחת (אסימטריה, זוכרת?) והוא סובב את האגן שלי במעגלים מתחת למים החמים. אחרי מספר צירים (לא מבוטל אבל קשה לי להגיד באמת כמה) כאלו הרגשתי הקלה, כאילו ההרפיה שביקשתי החלה להגיע (רק החלה, לא הגיעה לחלוטין אלא במינון קטן למען הסר ספק).

01:15 לערך – הגיעה העת לצאת לעבר ביה"ח. אבא אסף את המגבות כולן שהיו בשימוש, סגר את המזוודה והתיקים והכין את הרכב. לבשתי שמלת טריקו כחולה ותחתונים, בדלת עוד בטרם הספקתי לצאת דינה עזרה לי לעבור שני צירים משמעותיים נוספים ובכניסה למכונית היה לי אחד נוסף.

אבא ישב בכסא נהג, דינה במושב האחורי עם פיסוק קל בין הרגליים ואני נכנסתי מאחורי הכסר שליד הנהג, עם הגב לכיוון הנסיעה בעמידת שש על גבי מגבות פרוסות ברצפת האוטו. אחזתי במשענת הראש של המושב האחורי ובחגורה ויצאנו לדרך. אבא טס על 160 קמ"ש מהרגע יצאנו ממחלף אור עקיבא.

מהרגע שיצאנו, הרגשתי שנשימות הצירים כבר לא עוזרות, ובצורה טבעית הן התחלפו להן לנשימות J. הגענו לפאתי חיפה וחלפנו ברמזור ירוק בתחילת פרויד (קלטתי את זה תוך כדי נסיעה כי אני תמיד עומדת ברמזור הזה משום מה), במהלך העלייה של פרויד אמרתי לדינה שאני מרגישה ששורף לי בשפתיים ובתגובה דינה ביקשה מאבא שיעצור בצד הדרך וביקשה ממני להושיט יד להרגיש אם יש ראש שמבצבץ. לא הצלחתי לנתק את יד ימין ממשענת הראש בה אחזתי (יותר מדי אדרנלין בגוף) ואבא בזמן הזה מצא חניה  במפרצון בפרויד פינת ויתקין (ליד פח כתום). אבא התקשר למד"א ודיווח להם על הלידה שמתרחשת, לא עברה חצי דקה ופשוט החלקת ממני החוצה למגבת, ורודה ובוכייה. נולדת בשעה 2:07 ביום שישי החמישי ביולי, 2019.

נשכבתי על המושב האחורי, את מחוברת אליי בחבל הטבור מונחת על החזה שלי ועטופה בשתי מגבות בתוך רכב מחומם.

האמבולנס הגיע (לקח לו 10 דקות!) אבל לא ראיתי איך אני יוצאת מהמושב האחורי ומכיוון שהיינו 3 דקות מבי"ח כרמל אמרתי לאבא שייסע. נסענו למיון כרמל וצוות רפואי שלם חיכה לנו כמו גם סבתא טלי ודוד יובל (שראו את האמבלונס מלווה את האוטו שלנו ורצו מהר מהר לראות מה קרה). רופאת נשים בשם יוליה חסמה את חבל הטבור (שכבר היה לבן לחלוטין) ונתנה לאבא (הגמיש) לחתוך אותו. משם יצאת לזרועות של סבתא טלי ואותי חשבו איך להוציא מהרכב. אמרתי להם הסירו דאגה, אני יוצאת לבד. התיישבתי במושב לאט ומשכתי את עצמי החוצה לאלונקה, ונשכבתי על האלונקה עצמאית כעשרים דקות לאחר שילדתי אותך.

זהו. זהו, את פה. אחרי 38 שבועות הריון, 17 שעות צירים ו- 4.5 ליטרים של מים עם תמרים.